יש ים בירושלים

מאת מיריק שניר
“את הסיפור נפתח בקיץ / ביום תמוז צהוב, יבש / עת ברחובות ירושלים / כל קיר בער, להט כאש / וילד קט יפה עיניים / הביט מן החלון נכסף / מתי ירדו מן השמים / המים שכל כך אהב.” וכשסוף סוף ירדו גשמים וקנו לו מגפיים חש הילד כאילו צמחו לו כנפיים. “קראו גדולים / צרחו הטף / לא יאומן! הילד עף!” אך אחריו רדף קולה המוכר של אמא: “אל תכנס לשלוליות!” כמובן שזו גזרה שהוא לא יכול לעמוד בה. “פתאום ראה שלולית מולו / כולה רוטטת מים / עד ההרים נשמע קולו / יש ים בירושלים!!!” לאחר שמגפיו של השובב התמלאו מי בוץ הוא חזר הביתה, עם תרוץ חביב. “היכן היית בן זקונים? / הלכתי וחזרתי. / ולמה פה רטוב בפנים? / אה… אה… אני הזעתי…”